בס"ד
הרבה מאוד פעמים אנחנו רוצות משהו, אפילו משהו רוחני, כמו למשל להתפלל ערבית.
אבל אנחנו לא מתפללות על זה.
לא מבקשות מבורא עולם תעזור לי להתפלל ערבית בכוונת הלב.
ולמה לא?
כשאנחנו לא עושות משהו שאנחנו רוצות זה בגלל שבמחשבה שלנו, או גם באופן מעשי העניין נראה כמכביד, או כבלתי אפשרי.
ולכן אנחנו לא מבקשות משהו שנראה לנו שאין לנו יכולת לעמוד בו.
אבל הרי אנחנו כן רוצות את אותו העניין.
לכן גם אם נדמה לנו שלא נעמוד באותו העניין, מספיק שאנחנו רוצות אותו.
איך נדע שאנחנו באמת רוצות?
התפללנו בעבור העניין, וזה סימן שיש בנו רצון.
התפילה תיתן כוח לעניין להתממש.
בדרך טובה, בדרך שאנחנו יכולות לעמוד בה, בדרך שאנחנו רוצות בה.
ובעצם אמירת הדברים, אנחנו מביעות את הרצון שלנו, אנחנו מבררות את הרצון.
אנחנו שומעות מה אנחנו באמת רוצות, ומתקדמות לעבר המטרה.
לא רק בגלל ששמענו, אלא בגלל שהתפילה שלנו נשמעה.
כי מי שמעכב את הדברים, מעכב גם את התפילה שלנו, מוצא לה תירוצים שלא תיאמר.
אבל היא נמצאת שם, מחכה לנו לומר אותה.
בכוונת הלב.
